לקט פסוקים הממחישים את גנות התלות בבשר ודם, ואת אופי האומה להימנע מכל רווח הקשור לאמונה.

1. "ויאמר אמציה אל עמוס- חוזה! לך ברח לך אל ארץ יהודה, ואכול שם לחם ושם תנבא. ויען עמוס לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, כי בוקר אנוכי ובולס שקמים" (עמוס ז). בדברי אמציה מרומז שעמוס מתפרנס מנבואה – "ואכול שם לחם ושם תנבא". אמציה, שהיה כוהן לעבודה זרה בבית אל, מן הסתם בעצמו התפרנס מ"דתו" ומ"אמונתו", ולכן אך טבעי היה בשבילו לייחס תכונה דומה לעמוס הנביא. עמוס מיהר להכחיש – "כי בוקר אנוכי". לוּ עמוס אכן היה נוטל את שכר תורתו מן הציבור, היתה מתעוררת בעיה: כיצד יהיה עליו להשיב בלי שחילוקי דעות אמיתיים לא יישמעו כריב בין עמיתים למקצוע, המתחרים על מקומם בשוק? על כל פנים, רואים אנו כאן שטענה: "דביקותכם בתורה היא דביקות בצורך להתפרנס" – אינה חידוש של ימינו.
   ה"חור" הוא שאף לא אחד מבעלי ההיתרים אינו מסוגל לנדב לעמוס תשובה הולמת שישיב לאמציה, לוּ עמוס היה מאמץ את היתרו. כל תשובה שימציא בעל ההיתר תישמע או כ"מגיע לי" או כ"איני גרוע מסטודנט". מבחינת החותר להציג האמת האחת והיחידה – זה אינו מספק. "חור" זה – חילול ה' שמו. אפילו לצרכי חבורי זה אין צורך להדרש למושג החמור הזה – חילול ה'. די לנו אם נצביע על הימנעות השיטתית מקידוש ה'.
   
2. "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח)
   לא כתוב 'תחת אשר עבדת רק קצת'. או 'תחת אשר עבדת לא מספיק טוב'. לא בטענה כמותית בא אלינו הקב"ה ואף לא איכותית. במניעי העבודה הכתוב מדבר!
   לא מתקבל על הדעת שהעושה דבר מה בשמחה ובטוב לבב יבקש תמיכה כספית כדי להמשיך בעשייתו כל שכן אם לא רק יבקש אלא אף ידרוש. העושה בשמחה – מרוצה הוא מתנאי עבודתו. שביעות רצון הוא תנאי הכרחי לשמחה וטוב לבב. אין זה אומר שכל מי שאינו מבקש בהכרח שמח, אבל המבקש להקל על תנאי עבודתו, הוא וודאי לא שבע רצון ממצבו. אבל איו צריך לומר שמי שמבקש שיקלו עליו – פשיטא שאינו עובד בשמחה ובטוב לבב! "תחת אשר לא עבדת בשמחה... ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל" (דברים כח) – וגם זה אכן קורה. אמור מעתה: שמם הרשמי של הלומדים והמלמדים שאינם "שכירים" הוא "העובדים בשמחה".
3. "ויאמר ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא ה' וסר מרע. ויען השטן את ה' ויאמר החנם ירא איוב אלוהים" (איוב א ח-ט).
   למעשה יכולתי למצות מאמר זה בעצם הציטוט של שני הפסוקים הללו. הלא רק החשד הרחוק שמא יש לאיוב שיקול כלשהו של כדאיות בעובדו את ה', היה לעילה שהמיטה עליו את מסכת הייסורים האיומים שעבר. סיפורו של איוב מתחיל בשאלה "החנם" ומסתיים במסקנתו "עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (איוב מב, ו). מכאן אנו למדים שהעבודה הרצויה לפני ה' היא עבודה בחינם, היינו בשמחה, היינו אפילו אם "...הוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר" (איוב ב ח). או כלשון המשנה: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל"(אבות פ' ו מ' ד). ואיך יאמרו השכירים שמוכרחים הם לקבל תמיכה כספית כדי להגדיל תורה ולהאדירה? דבר קטן הם שכחו – ריבון העולמים לא רוצה בעבודה מסוג זה, אלא אם כן נאמר שתלמוד תורה הוא לצורך ידיעה בלבד ואינו לצורך עבודת ה'. או שמא חושבים הם שעבודת ה' חייבת להיות קלה?
4. "אמרתי אני טובה חכמה מגבורה וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים" (קהלת ט)
   מסכן, עם כל חכמתו, יתקשה מאוד להשפיע! פסוק זה הוא ראיה יחידה אשר מביא רס"ג נגד לימוד תורה על חשבון אחרים (אמונות ודעות מאמר י פ' יד). והלא עיננו ראות שמאמצי השפעה – מאמצי סרק הם לרוב. אכן הרחבת השימוש בהיתר הנאה מתלמוד תורה מקביל לגידול במספר עוזבי הדת זה כמה מאות שנה.
5. "ואקרא שם צום על הנהר אהוא להתענות לפני אלוהינ-ו לבקש ממנו דרך ישרה לנו ולטפנו וכל רכושנו. כי בשתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרנו מאויב בדרך כי אמרנו למלך לאמור יד אלוקינו על כל מבקשיו לטובה ועזו ואפו על כל עזביו" (עזרא כא).
   האומר "יד אלוהינ-ו על כל מבקשיו" בוש לשאול חיל ופרשים, במיוחד אם הנשאל נימנה, לדעת השואל, עם "כל עזביו". והנוהג בדרך הפוכה – עז פנים הוא! כללו של דבר: כדי להישאר בגדר "בישן" – סגולת בני אברהם – מוכרחים לוותר או על תמיכה או על פרסום שמו. עזרא וויתר על תמיכה, על אף סכנת חיים. אנו מוותרים פעם על פרסום שמו, פעם על בושה.
6. "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע" (שמות יח).
   הרי לנו תאור של מורה-הוראה בישראל. תכונתו האחרונה ברשימה – 'שנא בצע'. לא היינו זקוקים להגדרה כה מדויקת של מושג זה, כדי לקבוע ש'שׂנא בצע' יירתע מעצם הרעיון שמישהו צריך לפרנסו בעבור עבודת ה' שלו. כך שינה היתר זה אופי ההנהגה בישראל, וממילא את אופי קביעותיה.
7. " וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו).
   מבנה קהילת השכירים הוא דו שכבתי. האחד – תלמידי חכמים, השני – עם הארץ. כאשר קיומו של עם הארץ הוא לא רק הכרחי אלא גם מוצדק. הוא יכול לתרום כספים לאיזה כולל, להגיד קריאת שמע בבוקר ולדעת שאי אפשר בלעדיו. הוא קנה (ממש) את עולמו. בעזרת פרשנות מסוימת יכול מבנה קהילה זו להתאים ל'גוי קודש', אלא שיישאר תמיד נוגד את "ממלכת כוהנים" – המחייב שכבה אחת. לעומתם, בקהילת העובדים בשמחה, שכבת עם הארץ אינה נדרשת, היא בלתי הכרחית ואין צידוק לקיומה. עם הארץ – בלתי רצוי, ומבחינתה המגמה היא לחסלו, ועוד שהקהילה כולה שואפת למלא את יעודה: ממלכת כוהנים. כך נוגד היתר זה גם את המטרה הכללית ומנציח את מעמדו של עם הארץ.
8. "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה" (שמות לג).
   לשם מה נחוצה למשה ידיעה? – כדי "למצוא חן". לא כערך עצמי. מטרת הלימוד אינה רק "לדעת יותר עובדות", אלא למצוא חן בעיני ה'. אם דרך לימוד מסוימת היא 'מוצאת חן' כי אז זה המשנה אותה לצורה אחרת, אף אם ידע בסופו של דבר יותר עובדות, מאבד את הסיבה להגברת הידיעה. סטודנט המקבל מלגה לומד כדי לרכוש קרדום לחפור בו, ואין פסול בכך. הוא אינו זקוק לעבודת המידות ולקידוש אמונתו. עניינו צבירת ידע בלבד, גם אם ילמד "לימודי יהדות" לא יזכה "למצוא חן" בעיני ה'. כל המשווה בין סטודנט לעובד ה' מוזיל את ערכה של עבדת ה'.
   
9. "ויאמר אברם אל מלך סדם הרמתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם"(בראשית יד).
   אברהם הציל את אחיו לוט ובכלל זאת את ממלכת סדום. מלך סדום פונה לפני אברהם ומבקש ממנו שיקח את כל רכוש הממלכה תמורת הטובה שאברהם שגמל עימו, אך אברהם ממאן לקחת. הסיבה שבגינה אברהם מסרב היא "ולא תאמר אני העשרתי את אברם". אברהם מסביר שבמידה והיה לוקח את רכושו של המלך, המלך היה מעליל שהוא זה שכלכל אותו ולא ה', כלומר זה היה מונע משם שמיים להתקדש.
   לעומת אברהם, הרבנים השכירים נוטלים שכר מאנשים ברצונם ואף בעל כורחם ובכך שינו את אופי אומתנו (אשר מוגדר מהליכותם של אבות האומה) ונמנעים באופן שיטתי קידוש שם שמיים.
10. "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי"(בראשית לד).
    שמעון ולוי הרגו ובזזו את בית שכם בגין אונס אחותם. "הכל טוב ויפה" - אמר יעקב - "אבל למה לבזוז? זה מעיד שלא כבוד ישראל הניע אתכם, אלא בצע. עכרתם אותי בעיני ישבי הארץ - מעתה יאמרו אלה, שבני ישראל הם בסך הכל כמונו, אין בהם שום דבר מיוחד - לא הסתדרו על מחיר על בתם, זה הכל".
    וכך לענייננו, רודפי הבצע לקחו שררה בשם התורה ולכן מעתה יאמרו ישבי הארץ, שמאמני דת משה הם בסך הכל כמו שאר הדתות, אין בהם שום דבר מיוחד - סתם עוד דת שמנוהל לצורכי רווח, זה הכל.
11. ""שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כׇּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלַ͏ִם בְּעַוְלָה.
    רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְהֹוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה.
    לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ͏ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר. (מיכה ג).
    נניח שהנביאים כאן הם נביאי שקר ו"ראשיה" גם הם, נניח, מדובר במנהיגים בלתי כשרים, אלה שלא אמורים להיות מנהיגים.
    אך מי הם "כהניה" אשר מורים במחיר? הלא הכוהנים מקבלים מיני מתנות כהונה בדין? על מה התרעומת? אין זה כי הכוהנים כאן בבחינת: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:"(דברים פרק יז)
    כלומר ה"כוהניה" כאן הם בבירור מורי הלכה כשרים, רבנים. על כך מצביע גם השימוש בפועל "יורו". במקרא זה התרעומת ברורה – זה לא אמור להיות "במחיר" . אם כן, הנביא אומר – בית המקדש נחרב בגלל קבלת שכר על הוראת תורה. זהו ייחס ישיר.

מקבץ מקורות מחז"ל בגנות ההנאה מהאמונה ושבח המלאכה

"רבי צדוק אומר:
לא תעשם עטרה - להתגדל בהם,
ולא קורדום - לחפור בהם.
כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא - חלף,
הא, כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם." (מש' אבות ד, ה)

"רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא אומר:
יפה תלמוד תורה - עם דרך ארץ,
שיגיעת שניהם - משכחת עוון.
וכל תורה, שאין עימה מלאכה -
סופה - בטילה, וגוררת עוון." (מש' אבות ב, ב)

"שמעיה, ואבטליון - קיבלו מהם.
שמעיה אומר:

אהוב את המלאכה.
ושנא את הרבנות.
ואל תתוודע לרשות."(מש' אבות א, י)

"כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן – (תהלים קכח ב): 'אשריך וטוב לך'.
'אשריך' – בעולם הזה, 'וטוב לך' – לעולם הבא." (מש' אבות ו, ה)

"רבי חנניה בן דוסא אומר:
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת.
וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - אין חכמתו מתקיימת.

הוא היה אומר:
כל שמעשיו מרובין מחכמתו - חכמתו מתקיימת.
וכל שחכמתו מרובה ממעשיו - אין חכמתו מתקיימת." (מש' אבות ג, ט)

"דכתיב (דברים ד, יד): `ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם`, וכתיב (דברים ד, ה): `ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה'`;
מה אני בחנם, אף אתם נמי בחנם. (בבלי נדרים לז א)

"ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא אמר לו אוי לו לטרפון שזה הורגו שמע ההוא גברא שבקיה וערק אמר רבי אבהו משום ר' חנניה בן גמליאל כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם" (בבלי, נדרים סב א)

רשימת מקצועות חכמים:

הלל – חוטב עצים (יומא לה ע"ב); שמאי – בנאי (שבת לא ע"א); רב הונא – שואב מים, קרנא – תהי אקנקני (כתובות קה ע"א); שמעון הפקולי – נפץ, ר' יוחנן – סנדלר, ר' מאיר – לבלר (עירובין יג ע"א); ר' יהודה – סבל (נדרים מט ע"ב); ר' יוסי – שלח (שבת מט ע"ב); רב הונא ורב אושעיה – רצענין (פסחים קיג ע"ב); ר' אבא בר חנינא – חייט (ירוש' שביעית ד, ג); רב פפא – גנן (ב"מ קט ע"א); רב אחא – רועה (ב"מ צג ע"ב); אבא אושעיא – כובס (ירוש' ב"ק י, י); רב יוסף – סבל, רב ששת – טוחן (גטין סז ע"ב); רב כהנא – רוכל (קדושין מ); ר' חייא הגדול – בדד (ירוש' פסחים ד, ט); ר' חייא בר אבא – סוחר קטנית (כתובות כא ע"ב); ר' יהודה בן בתירא – חלפן (יבמות קב ע"א); אבא בר זמינא – חייט (ירושלמי סנהדרין ג); ר' דניאל – חייט (ויק"ר לב); ר' לוי – מוכר חלתית, רב עמרם חסידא – מוכר תכלת, רבנא אחוה דר' חיא בר אבא – מוכר תכלת (ע"ז לט ע"א); ר' שמעון – שזורי (דמאי א, א); ר' יהושע – נפח (ברכות כח); ר' יוסי – עושה מצודות (מנחות לז); ר' יהודה – נחתום (ב"ב קלב); ר' אדא – מודד קרקעות (ב"מ קז); ועוד ועוד (מתוך פירושו של קאפח להלכות תלמוד ג, י).

מקבץ מקורות מהרמב"ם בגנות ההנאה מהאמונה

ביניהם מאמר מקיף של הרמב"ם בגנות ההנאה מהאמונה.

הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, ט-יא):

"ט כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה--הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי תורה, בעולם הזה.

י אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם.(אבות ד, ה) ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות (אבות א, י). וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה (אבות, ב, ב); וסוף אדם זה, שיהא מלסטס את הברייות.

יא מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא: שנאמר 'יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך' (תהילים קכח,ב)--'אשריך' בעולם הזה, 'וטוב לך' לעולם הבא שכולו טוב."

הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (י, טז–יט):

[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנֻוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יֹאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".

[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".

[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאוֹ לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".

[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".

רמב"ם בפירושו למשנה (אבות ד, ה):

"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [שהרי רובם ואולי אף כולם נוטלי שוחד ושוחרי שילומים ושלמונים], אבל אומר, ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים.

דע, שזה [ר' צדוק] אמר: 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בָּה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: 'שכל הנהנה בעולם-הזה [מדברי תורה] הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא'. והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [דיינות, רבנות וכו'] חוקי מוכסים, והשגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל.

כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות ולא לראשי הגלויות ולא לדיינין ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעה אותו מכך.

וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים [משמע בבירור מדברי רבנו, כי גם לאחר שנתפרסם והגיע למעלתו הרמה, הלל הזקן עדיין עבד למלאכתו בחטיבת עצים, אפילו לאחר שהיו לו תלמידים גדולים וחכמים!]; וחנניה בן דוסא, אשר מכריזין: כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ולא ביקש מבני אדם; וקרנא, דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם, או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם.

ולא היו ישראל שהיו בדורם של אלה וזולתם לא אכזריים ולא בלתי גומלי חסדים. ולא מצאנו חכם מן החכמים שמצבם דחוק מגנה את אנשי דורו על שלא היטיבו לו, חלילה להם. אלא הם עצמם [חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש] היו חסידים, מאמיני האמת לשם האמת [לא לשם ההבל, היוקרה המדומה, הממון והכבוד והשׂררה והתקציבים והמשכורות והפטוֹרים וההטבות והפנסיות והמענקים], מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינין, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה [וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)].

וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [רוב בעלי המרדעות תופשי התורה בימינו ואולי אפילו כולם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופן או זקנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך.

רב יוסף עליו השלום היה סבל קורות, ואומר: 'גדולה מלאכה שמחממת את בעליה', כלומר, שבזמן שיגעים איבריו [...] במשא הקורות הכבדים, היה מתחמם גופו בלי ספק, והיה שְׂבע-רצון בכך ושמח בו, ויש לו מנוחת-לב בחלקו במה שיש בו ממידת ההסתפקות.

וכבר שמעתי אותם הפתאים נתלים באמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעייה מן הלומד מזה [כלומר, מי שלומד מאלישע הנביא ע"ה שמותר לבעלי השׂררה ליהנות מכבוד תורה מתעה את הרבים], כיוון שהוא ברור ואינו מקום טעות [כלומר, לא מדובר בעניין שניתן להבינו לשני פנים או להסתפק בו, אלא בעניין חד-משמעי מובהק], לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם קל וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים, חלילה לו מזה. אלא היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום, והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו.

ועל כיוצא-בזה אמרו חכמים, כי תלמיד חכמים, אם רצה להתדמות לזה עד שלא ייכנס אצל שום אדם רשאי הוא בכך, וגם אם נתארח אצל איזה אדם בשעת הדוחק כשהוא נוסע בדרך וכיוצא-בזה, רשאי הוא בכך – לפי שכבר הזהירו מלאכול שלא בעת הצורך, ואמרו: 'כל תלמיד חכמים המרבה סעודתו בכל מקום' וכו' [פסחים מט ע"א], ואמרו: 'כל סעודה שאינה של מצוה אסור לתלמיד חכמים ליהנות ממנה' [פסחים שם].

ולמה לי להאריך בעניין זה? הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו. מעשה באיש שהיה לו כרם והיו באים עליו גנבים, ובכל יום שהיה מבקרוֹ היה מוצא ענביו מתמעטים וחסֵרים, ולא היה לו ספק כי אחד מן הליסטים [=שודדים] כבר עשׂאוֹ מטרה [=עשה את הכרם שלו למטרה לגניבותיו], והיה מצטער על-כך כל משך תקופת הענבים, עד שֶׁבָּצַר ממנו מה שבצר ושטחוֹ עד שֶׁיָּבַשׁ ואסף את הצימוקים. וְדֶרֶךְ בני אדם כאשר אוספים את הצימוקים נופלים מהם גרגרים, מן התאנים והצימוקים, ומותר לאכלם לפי שהם הֶפקֵר וכבר עזבוּם הבעלים מחמת מֵיעוטן.

באחד הימים, בא ר' טרפון במקרה לאותו הכרם, וישב ללקט מאותם הצימוקים שנפלו ואכלם, בא בעל הכרם וחשב שזה הוא שהיה גונבו כל השנה, ולא היה מכירוֹ אבל שמע את שמו [כלומר, הוא לא הכיר את ר' טרפון במראֵהו ורק שמע עליו וכפי שיתבאר בהמשך], ואז מיהר [בעל הכרם] אליו ונתגבר עליו [על ר' טרפון], ולקחוֹ ונתנוֹ בשׂק ורץ בו על גבו כדי להשליכו לנהר, וכאשר ראה ר' טרפון את עצמו אבוּד צעק: 'אוי לך טרפון שזה הורגך'.

וכאשר שמע כן בעל הכרם עזבוֹ וברח, בְּיָדעוֹ שכבר חָטָא חֵטא גדול, והיה ר' טרפון כל שאר ימיו מצטער ודואֵב מאותו היום על מה שאירע לו, שהציל את עצמו בכבוד התורה, והוא היה עשיר, והיה יכול לומר לו: 'הַנִּיחֵנִי ואתן לך כך וכך דינרין', וייתן לו, ולא יודיעוֹ שהוא טרפון, ויציל עצמו בממונו ולא בתורה. אמרו [חכמים]: 'כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם', ואמרו על זה [חכמים]: משום שר' טרפון עשיר גדול היה, והיה לו לפייסו בדמים.

ופתח רבנו הקדוש [=ר' יהודה הנשיא] ע"ה אוצרות [=מחסני] חיטים בשנת רעבון, ואמר: 'כל הרוצה לקבל מזונו יבוא ויקבל מזונו, ובתנאי שיהא תלמיד חכמים', בא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו ולא היה מכירו, אמר לו: 'פרנסֵיני', אמר לו: 'באיזה גבוּל אתה בלימוד?', אמר לו: 'פרנסיני ככלב וכעורב', כלומר ואפילו לא למדתי, כי כמו שמפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא, כך פרנסיני, שאין עם הארץ גרוע מהם.

נתן לו, ונתחרט [רבי יהודה הנשיא] אחר כך על שֶׁפִּתָּהוּ [ר' יונתן בן עמרם] בדבריו, ואמר: 'אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי'. אמרו לו אותם שסיפר להם את המאורע: 'שמא הוא יונתן בן עמרם תלמידך, שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה כל מה שאפשר לו, ואפילו על-ידי תחבולה?', חקרוּ ומצאוּ הדבר כָּך. ושתי מעשיות אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה."

פירושו למשנה בנדרים (ד, ג):

"ואני תמה על אנשים גדולים [=בעיני עצמם וההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת [=מתעקשים להתיר את השרץ], והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים ממוסדים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".

בהקדמה לפרק חלק:

"וזהו אצל חכמים שלא לשמה, כלומר שהוא מקיים את המצות ועושה אותם ולומד ומשתדל לא למען אותו הדבר עצמו אלא למען דבר אחר, והזהירונו חכמים עליהם השלום מזה ואמרו 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, רומזים למה שביארתי לך שלא יעשה תכלית הלמוד לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון, ואל יעשה תורת ה' פרנסה, ואל יהא אצלו תכלית הלמוד אלא ידיעתו בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצות אמת ולכן תכליתם קיומם. [...] "

מקבץ מקורות מרבנו סעדיה גאון - רס"ג

רבנו סעדיה גאון בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (מאמר עשירי, הפרק האחד עשר - עמ' שיד):

"הפרק האחד עשר בחכמה. יש מתלמידי החכמים מי שחשב שאין ראוי שיתעסק האדם בעולם הזה במאומה זולתי דרישת החכמה [...]
ומצאתי כל מה שתארו בו את החכמה אמת ונכון, אבל מקום השגיאה בו, מה שאמרו שלא יתעסק עמה בזולתה, כי אם לא יתעסק עמה במזון ומדור וכסות תבטל החכמה, לפי שאין קיום אלא בהן. ואם יטיל את עצמו על הציבור בצרכיו אלה על אנשים אחרים יהיה נמאס ובלתי נחשב ודבריו אינם נשמעים, וכאמרו 'וְחׇכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים' [קהלת ט, טז]."

רבנו סעדיה גאון בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (מאמר עשירי, הפרק השנים עשר - עמ' שטו):

"הפרק השנים עשר בעבודה. מצוים אנשים רבים האומרים כי הטוב ביותר שיתעסק בו האדם בעולם הזה היא עבודת ה' בלבד, והיא שיצום ביום, ויקום בלילה להלל ולהודות, ויעזוב אל העולם בכללותו, כי ה' יספק לו עניני מזונו ורפואתו ויתר צרכיו, [...]
גם אלה ירחמך ה' כל מה שתארו בו עבודת בוראנו אמת, ואף כל התארים לא יגיעו עדיה, וכאמרו 'גָּדוֹל יְהֹוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר'[תהילים קמה, ג]. אבל הנקודה שיש לחלוק עליהם בה במה שמתיחדים בה לבדה, ואמירתם שלא יעסוק בזולתה, כי אם לא יעסוק במזון לא יתקיים הגוף [...]
ואחר כך אבאר מה שנעלם מהם, והוא שהעבודה[=עבודת הקדוש-ברוך-הוא] היא בכל המצות השכליות והשמעיות כאמרו 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה אֱלֹהֶיךָ [...] לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה'[דברים י, יב], ומה יוכל הבודד לקיים מן האסור והמותר[=כל היום תלמד, ואיזו עבודת שמיים תיהיה עליך משאר המצוות?] [...] וכך בעניני הזרעים והמעשרות והנדרים והצדקות וכל הדומה להן. ואם תאמר ילמד את אלה ויורה בהן לאנשים אחרים ויקיימו אותן, אם כן אותם האנשים הם עובדי ה' ולא הוא, כי בהם נעשת עבודת ה' לא בו. "

רס"ג לתהלים (עמ' קעב):

"כי ישנם רבים העושים עָוֶל ופשעים מתוך שֶׁקָּו הבחנתם מעוות מעוקם ומעוקש וטוענים כי בצדק הם עושים ולא עוד אלא שאומרים זהו 'דעת תורה'"

מקבץ אמירות של רבנו בחיי בעל ספר "תורת חובות הלבבות"

תורת חובת הלבבות (שער הפרישות, פרק ה - הערות של קאפח):

"ואם נבצר ממך להתפנות לענייני אחריתך [=לעסוק בתורה ובחכמה] בגלל הצורך לעסוק בצרכי כלכלתך לקיומך בעולם [...] כמו שקיבלנו במסורת האבות על רבים מהם שעסקו בענייני העולם [...] כגון אבא חלקיה שהיה עודר באדמה בשכירות, ושמאי שהיה מתפרנס במלאכת הבניין, והלל שהיה חוטב עצים ומתפרנס מדמי העצים, אל תמנע ממך פרישותך שבליבך [=אהבתך לתורה ולחכמה] מלעסוק בכך [=במלאכה המפרנסת אותך], כי בזה אתה נוהג בעבודת ה' כפי שהקדמנו"

תורת חובת הלבבות (שער הפרישות, פרק ה - מעט אחרי):

"וכן ראוי לך להתעסק בהן [=באיבריך] במה שתשיג בו צרכך [=במלאכות המפרנסות] ולא תצטרך לשׁאול [=לפשוט יד לקבל צדקה] [...] ואל תטיל צרכיך על בני אדם, כמו שאמר אחד החכמים: ירחם ה' [=יזכה לרחמי ה' יתברך] אדם שפרשׁ בעולם [=מהנאות העולם, והקדיש חייו לחכמה] ואין פרישׁותו מעמסה על אחיו, והרים מעליהם טרחו, ונתעסק באבריו בעשיית סוג מסוגי המלאכות, כאמרוֹ: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב]".